הכנה לראיון עבודה Devops

שיטת העבודה Agile מעודדת אותנו לפתח את המוצר בסבבים קצרים שיאפשרו לנו לפתח במקביל לשינויים הדינמיים בדרישות הלקוח. כל סבב, בד"כ כשבועיים באורכו, כולל: תכנון, פיתוח, בדיקות, אינטגרציה, פריסה, ומהנדס ה-DevOps בונה תבנית אוטומציה לסבבים אלה באמצעות יישום מערכת CI/CD הכוללת בניית האפליקציה בכל הסביבות הדרושות (סביבות בדיקות, סביבות יישום), הרצת בדיקות אוטומטיות, פריסה, ניטור וזיהוי תקלות בצורה מיידית, ומעקב גרסאות כאפשרות גיבוי במקרה של פיתוח שמכשיל את האפליקציה.

אוטומציה זו מייעלת משמעותית את קצב פיתוח המוצר, מכיוון שתהליך הרצת הבדיקות, הפריסה, ועדכון הקוד בכל הסביבות הנחוצות הוא תהליך חזרתי שלוקח לא מעט זמן, ויישומו בצורה ידנית עלול לגרור טעויות אנוש שניתן להימנע מהן על ידי אוטומציה של התהליך.

– אפשרות להגדיר כוח מחשוב ונפח אחסון בצורה דינאמית בהתאם לצרכים של הארגון, כך שיש אפשרות להתרחב או להצטמצם בהתאם למצב הנוכחי של השוק, ולשלם בהתאם לכוח המחשוב שאנו משתמשים.
– מהירות הקמת תשתית מוכנה לפריסה של תוכנה – כאשר מדובר בשרת מקומי, הזמנת שרת חדש (או לחילופין הקמת מרכז נתונים שלם) והגדרת השרתים בהתאם לצרכים שלנו הוא תהליך שיכול לקחת עד חודשים. לעומת זאת שירותי ענן מאפשרים לנו להקצות משאבים בדקות ספורות.
– מחירים משתלמים בהשוואה לניהול שרתים מקומיים, בהתחשב בעלויות תחזוקה שוטפת, מקום אחסון פיזי, וגיבוי.

תשתית היברידית הוא שילוב של שימוש בשרתים מקומיים יחד עם שרתים בענן.
בדרך כלל, נראה תשתית היברידית בארגונים ששומרים מידע רגיש שדורש אבטחה ברמה הכי גבוה, ולכן הם צריכים שליטה מוחלטת על השרתים שלהם. את המידע הרגיש הם ישמרו במסד נתונים בשרת הלוקאלי שלהם, ואת היישומים ומיקרו-שירותים הם יחזיקו בענן על מנת לנצל את היתרונות שמציעים ספקי שירותי ענן.

בנוסף יכולה להיות סיטואציה בה ארגון מסוים משתמש בשרתים מקומיים מלפני שנים רבות ולא רוצה להפטר מהתשתית הקיימת. ארגונים כאלה ירצו להשתמש בשירותי ענן על מנת להתרחב ביעילות ובמהירות, ללא צורך להמתין לייבוא של שרתים, ולנצל את האפשרות להגדיל ולהקטין את כוח המחשוב בהתאם לעומסים עונתיים.

שאלה 4

ראשית, יש להתחבר למאגר אליו נרצה לעלות את השינויים (במידה ולא עשינו זאת עדיין)
git remote add origin

לאחר מכן יש לעלות את העדכונים ל – Staging environment, זהו שלב ההכנה שמודיע ל-git שנרצה לעדכן את הקבצים שנבחר ב- commit הבא. בפקודה הבאה נעלה את כל התיקייה הנוכחית.
git add.

לאחר מכן נבצע את השינויים במאגר הפנימי:
"git commit -a -m"

ולבסוף נעלה את השינויים למאגר בענן שנמצא ב- GitHub:
Git push origin master

1. לפי זמן מוגדר מראש – שעה ביום, או כל כמות זמן מוגדרת (למשל כל שעתיים).
2. מיידית עם העלאת גרסה חדשה ל – GitHub Repository.
3. בסיום הרצה של תהליך בנייה אחר.
4. בהפעלה ידנית.

Dockerfile הוא קובץ YAML הכולל פקודות אשר יגדירו את ה- Image.
כאשר יש Dockerfile מוכן, ניתן לייצר באמצעותו Image על ידי פקודת docker build.
Docker Image הוא התבנית (Template) שמגדירה קונטיינרים. על בסיס Image בודד ניתן לייצר כמות בלתי מוגבלת של קונטיינרים.
Docker Container הוא מופע בזמן ריצה של Docker Image.

docker pull jenkins :2.60.3
docker run -p 8080:8080 -p 50000:50000 jenkins :2.60.3
הערה: דגל -p בפקודת docker run משמש לצורך מיפוי ה-port, כאשר הצד השמאלי הוא port בצד ה- Docker Host, והצד הימני הוא port בצד הקונטיינר 8080:8080 (container) (host).

Volume הוא אזור משותף – תיקייה משותפת עובר הקונטיינר יחד עם ה – host. בתיקיה זו אנו משתפים מידע בין ה- host לקונטיינר, ומידע זה ישמר גם לאחר שנפסיק לעבוד עם קונטיינר ספציפי.

על מנת להריץ קונטיינר של ubuntu עם volume משותף נריץ את הפקודה הבאה:
docker run -v /host/directory:/container/directory -it ubuntu /bin/bash
דגל -v מציין את השימוש ב- volume כאשר בצד שמאל לנקודתיים יהיה המיקום ב- host, ובצד ימין לנקודתיים יהיה המיקום בקונטיינר.
דגל - it מציין שאנחנו מריצים את הקונטיינר בצורה אינטראקטיבית – שנוכל לעשות פעולות בתוך הקונטיינר.

Kubernetes, הידוע גם בקיצור שלו- k8s, הוא כלי לתזמור קונטיינרים. הוא מאפשר לנו לבנות אוטומציה למחזור חיי הקונטיינרים (היישומים למעשה, או מיקרו-שירותים).

K8s מאפשר להגדיר מספר קונטיינרים שנרצה שירוצו בו-זמנית עבור כל מיקרו-שירות. הוא עוקב בזמן אמת אחר תקינות עבודתו של כל קונטיינר, ובמקרה הצורך יכול לייצר קונטיינרים חדשים בצורה עצמאית. מאפיינים אלה מקנים ביטחון ויציבות עבור הפעילות של היישומים, ומאפשרים הגדלה פשוטה ומהירה של היישומים בהתאם לעומסים.